הו, הסתיו! רוחות קרירות מנשבות, הימים מתקצרים, השמיים נעשים יותר ויותר מעוננים וסוף סוף הגשם הראשון יורד ומביא עימו ריח כמעט-נשכח - מעין ניחוח אדמה ספוגה במים המקושר אצלנו תמיד לתחילת עונת הגשמים. ועל הריח הזה אחראית, כך מסתבר, מולקולה אחת לא במיוחד מורכבת בשם גיאוסמין (Geosmin).

מולקולת הגיאוסמין נוצרת כתוצאה של מוות פתאומי של חיידקים מהסוג Streptomyces, מחטיבת האקטינובקטריה החיים בקרקע [1]. באזורים בהם הקרקע יבשה עד עונת הגשמים, כמו באיזורנו, הלחות שמספק הגשם הראשון לאדמה מערערת את האיזון האקולוגי בתוכה וממוטטת את אוכלוסיית החיידקים במהירות, דבר אשר מביא לשחרור כמות של גיאוסמין המספיקה כדי להפעיל קולטנים באף המדווחים למוח על הריח הלח של האדמה (גם עיבוד של אדמה בתקופה הגשומה יכול להביא לגרום לתופעה דומה).
האף לא צריך כמות גדולה של גיאוסמין בשביל לזהות את נוכחות המולקולה באוויר: ריכוז של 5 חלקים לטריליון מספיק בשביל להפעיל את הקולטנים (טריליון: 1 ואחריו 12 אפסים!) [2]. להשוואה - הסף התחתון לזיהוי אצטון על ידי אף אנושי הוא 100 חלקים למליון. מדובר בכמות הגבוהה פי 20 מליון מזו הדרושה לזיהוי של גיאוסמין [3].
לא ידועה הסיבה להתפתחות הרגישות הכה-גבוהה לריח הגיאוסמין, אך משערים שזיהוי כמות קטנה של גיאוסמין נתנה יתרון אבולוציוני לאבותינו כשאיפשרה להם לאתר בקלות גבוהה יחסית מקורות מזון פוטנציאלים לאחר תקופה שחונה מגשמים [4].