פרסומת

שימוש בתרופה "תלידומיד" בקרב נשים בהריון הוביל למומים מולדים בילדים רבים, אך הביאה להבנה כי יש לבצע רגולציה מקיפה יותר לחומרים המגיעים בצורת אננטיומרים - ובהמשך אף נמצא כי יש לה יכולת לטפל בצרעת, והיא בעלת פוטנציאל כנגד סרטן מיאלומה נפוצה.
התרופה "תלידומיד" (Thalidomide) פותחה בשנות ה-50 ע"י חברת Chemie Grünenthal הגרמנית ושווקה בתחילה בגרמניה המערבית כתרופה נגד אינסומניה וכאבי ראש. בהמשך שיווקה החברה את התרופה כתרופת פלא לנשים בהריון כנגד בחילות בוקר.
התרופה שווקה גם במדינות רבות אחרות ואלפי נשים השתמשו בה כדי להקל את תסמיני בחילת הבוקר, אך לאחר שילדו התגלתה תופעת לוואי מבעיתה: התינוקות שנולדו לנשים אלו סבלו מעיוותים קשים בגפיים ואיברים פנימיים, חלק מהמקרים אפילו דווחו על "מחסור" באיברים מסוימים.
דור תינוקות אלו נודע בשם "דור התלידומיד", והמעורים בשירי מאיר אריאל ימצאו את הסיפור בשיר "אולה בבו" [1]:
"לא שרתי זאת סתם, זהו שיר חינוכי.
מחקנה, בנות, את החיוכים.
את זה סיפורי אם תזכורנה תמיד
שוב לא תשתמשנה בתלידומיד
ולא יהיו אולבבויז..."
גם בארצות הברית היה ניסיון להכניס את התלידומיד לשוק התרופות. אולם, פרמקולוגית ורופאה קנדית חכמה ועקשנית בשם פרנסס קלסי (Kelsey), שעבדה באותו זמן כאחת מבודקי התרופות במנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA), סירבה בתוקף לאשר את שיווק התרופה. היא והפרמקולוגים והכימאים שסייעו לה חשדו בבטיחות התרופה מאחר שלטעמם מבדקי הבטיחות והרעילות שהחברה המשווקת עשתה היו קצרים מדי ובאיכות ירודה. חששה של קלסי מהתרופה גבר לאחר שקראה מחקר מאירופה, שהתפרסם זמן קצר לאחר הגשת הבקשה לאישור התרופה, שהראה שתלידומיד עלולה לגרום לנזק עצבי. מאמר זה גרם לקלסי לחשוד שתלידומיד עלולה לפגוע אף בעוברים, חשד שהתברר בהמשך כמוצדק.
בזכות הסירוב לאשר את התרופה, על אף ניסיונות חוזרים ונשנים של החברה המייצרת, קלסי הייתה האישה השנייה בהיסטוריה שקיבלה את פרס נשיא ארה"ב לפעולה אזרחית יוצאת דופן. מדיניות ה-FDA לגבי אישור תרופות הוקשחה מאז מקרה זה ובכך הוא הפך להיות מוסד בעל שם עולמי בכל הקשור לתרופות ומוצרי מזון המיועדים לקהל הרחב.
עם זאת, תלידומיד לא נקברה בדפי ההיסטוריה: מדענים רבים ניסו להבין מה מקור יצירת העיוותים בעוברים (טראטוגניות) של התרופה. הם מצאו שהבעיה נעוצה בכך שהתרופה שווקה כרצמאט: ערבוב של שני אננטיומרים ("תמונת מראה") של מולקולה אחת (כתבנו על אננטיומרים בעבר: https://goo.gl/xGJ28i). האננטיומר ה"טוב" מונע בחילות בוקר, והאננטיומר ה"רע" גורם לעיוותים בעוברים [2].
כביכול, אם התרופה הייתה משווקת כאננטיומר יחיד, הבעיה הייתה נפתרת, אך מחקרים מאוחרים אף יותר הראו שמקור הבעיה הוא שבתנאים פיזיולוגיים האננטיומרים עוברים שחלוף אחד עם השני ובכך הגוף למעשה "מייצר" גם את האננטיומר המועיל וגם את האננטיומר המזיק [3].
מנגנון הפגיעה בהתפתחות העובר, לעומת זאת, עדיין אינו ידוע וממשיך להיחקר ברחבי העולם.
במדע לעיתים נתקלים במונח סרנדיפיות (“Serendipity”, "שאוליות" על פי פרופ' יובל נאמן) – גילוי מועיל ובלתי מתוכנן. רגע שכזה קרה לדר' יעקב שסקין, רופא ישראלי שטיפל בחולי צרעת בבית החולים הדסה בירושלים. באופן מקרי הוא נתן לחולה תרופה המכילה תלידומיד. למחרת בבוקר, נתגלה כי תסמיני הדלקת הנגרמים ממחלת הצרעת נעלמו לחלוטין [4]. ה-FDA, חשדני כרגיל, אישר את התרופה לשימוש זה רק ב-1998, 33 שנים לאחר התגלית של דר' שסקין.
המולקולה הקטנה לא נחה: בשנות ה-90 חברת קאלגן (Calgene) החלה לחקור את התלידומיד ונגזרותיו כתרופות אנטי-סרטניות, וכיום אלו משווקות כתרופות אנטי דלקתיות בעלת יכולת אנטי סרטנית לסרטן מסוג מיאלומה נפוצה [5].
הסיפור של התלידומיד הוא סיפור קלאסי בעולם המדע: כיצד תגליות היכולות להיות מועילות מתגלות לעיתים כהרסניות - וכיצד הן עשויות להתגלות שוב כמועילות. המחקר סביב התלידומיד ממשיך גם 50 שנה לאחר שעשתה כותרות בעולם והתקבעה בתודעה כתרופה הרסנית האחראית על "דור התלידומיד".