בין 13-6 באוקטובר צפויים להכריז על פרסי הנובל לשנת 2025. בהזדמנות זו ניזכר בנאום שנשא אלברט איינשטיין לפני 102 שנים בפני האספה הנורדית של חוקרי טבע בגטבורג, שבדיה.

פרסומת

איינשטיין זכה בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1921, אבל קיבל את הפרס שנה לאחר מכן, בשנת 1922. זאת משום שבשנת 1921 החליטה ועדת נובל לפיזיקה שאף אחת מהמועמדויות של השנה לא עמדה בקריטריונים כפי שנקבעו בצוואתו של אלפרד נובל. על פי תקנון קרן נובל, במקרה כזה ניתן לשמור את פרס נובל לשנה שלאחר מכן. כיוון שההרצאה לא ניתנה לרגל הענקת פרס נובל, היא לא עסקה בגילוי האפקט הפוטואלקטרי שעבורו זכה בפרס.

בהרצאה מתמקד איינשטיין ברעיונות היסודיים ובאתגרים שבתורת היחסות שפיתח. איינשטיין פותח בהתייחסות לשני היבטים מרכזיים: שאלת מצבי התנועה המועדפים מבחינה פיזיקלית, והדרישה שהמושגים הפיזיקליים יהיו קשורים באופן חד־משמעי לעובדות נצפות. לאחר מכן הוא מתאר את התפתחות תורת היחסות ממקורותיה במכניקה הקלאסית, ואת האופן שבו מסגרות ייחוס אינרציאליות חושפות חולשות לוגיות.
איינשטיין טען שאין טעם להשתמש במושג פיזיקלי אם לא ניתן למדוד אותו או לבחון אותו בניסוי.
תורת היחסות ביטלה את רעיון המנוחה המוחלטת והעמידה במקומו עיקרון של שוויון מערכות הייחוס, תוך הדגשה שכל מושג חייב להיות ניתן להגדרה אמפירית.

בהמשך עוברת ההרצאה לתורת היחסות הפרטית, שם מסביר איינשטיין כיצד היא מיישבת את הסתירה בין מכניקה לאלקטרודינמיקה באמצעות נטישת מושג הזמן המוחלט. משם ממשיך איינשטיין לתורת היחסות הכללית, אשר מבטלת את מצבי התנועה המועדפים, ומציעה שהכבידה והמדד המרחבי (הגאומטריה של המרחב-זמן) הם ביטויים שונים של אותו שדה פיזיקלי.

לבסוף, איינשטיין מתייחס לאתגרים שעדיין עומדים בפני הפיזיקה, בהם עקרון מאך הנוגע לאינרציה, והמאמץ המתמשך לפתח תאוריה מאוחדת של השדה שתכלול הן את הכוחות הכבידתיים והן את הכוחות האלקטרומגנטיים.

איינשטיין הקדיש את רוב חייו המדעיים המאוחרים (בעיקר משנות ה־20 ואילך) לניסיון למצוא תאוריה מאוחדת שתתאר את כל הכוחות הפיזיקליים במסגרת מתמטית אחת. כיום אנו יודעים שתאוריית השדה המאוחד של איינשטיין נכשלה. התאוריה הייתה פשוטה מדי, שכן היא כללה רק את השדה האלקטרומגנטי ואת שדה הכבידה, מבלי לכלול את השדה החלש, השדה החזק ושדה ההיגס. בנוסף, התאוריה שהציע איינשטיין הייתה קלאסית ואיננה מתיישבת עם עקרונות תורות הקוונטים.

המסר שנשאר מהרצאתו ומהקריירה של איינשטיין הוא שאפילו כשפתרון מלא עוד רחוק – השאלות העמוקות והדרישה לקוהרנטיות אמפירית מניעות את המדע קדימה. כישלונות תאורטיים הם חלק מהדרך: הם מיסדו תובנות חדשות, פתחו כיוונים מחקריים וטכנולוגיים חדשים והניחו את היסודות למה שאנו מגלים היום. העתיד של הפיזיקה בנוי על הסקרנות, על ניסוי וטעייה ועל נכונות לשנות מושגים ישנים – וזה מעודד להאמין בהתקדמות מתמדת ובפתרונות שיופיעו בעתיד.

עריכה: שיר רוזנבלום־מן

מקורות

1. ההרצאה של איינשטיין
2. פרס הנובל של איינשטיין