בני האדם מגינים על מיני חי, צומח ודומם בדרכים שונות כמו הגדרת שמורות טבע ופארקים, אך לעיתים דווקא כשמתערבים – עלולים ליצור נזקים בלתי צפויים. מתברר שכדי להגן על עצי הסקוויון הענקי – לא מספיק למנוע את כריתתו, ויש לשמור גם על "אש קטנה".

פרסומת

עצי הסקוויה הם מהעצים הגדולים והמרשימים ביותר בעולם. במין סקוויון ענק, Sequoiadendron giganteum, קוטר הגזע יכול להגיע לכ־10 מטרים, וגובהם מגיע עד כ־90 מטרים. עצי הסקוויה יכולים לחיות עד גיל של כ־3,000 שנה. הם גדלים באופן טבעי ברכס הרי סיירה נבדה שבקליפורניה.

תמונה 1: סקוויה ענקית בשלג, אפריל 2026. צילום: קורל כהן זולקוב

לאחר כריתה נרחבת של עצי הסקוויה, הוקמו בארה"ב פארקים לאומיים שנועדו להגן עליהם [1], אך כדי באמת לשמור עליהם – דרוש יותר מכך. רבים מאזרחי אמריקה התחנכו על האמרה "Prevent forest fires", כלומר שיש לעצור את כל השרפות ביערות, מתוך תפיסה ששרפות הן בהכרח תופעה הרסנית. כיום הגישה השתנתה, והדגש הוא על מניעת שרפות הרסניות ובלתי מבוקרות – תכף נבין מדוע. 

עצי הסקוויה הם עצים מחטניים בעלי אצטרובלים. על אף שעצי הסקוויה כה גדולים, האצטרובלים שלהם קטנים יותר מאלו של עצי האורן. בין קשקשי האצטרובל מסתתרים הזרעים, האחראים להתרבות העץ. האצטרובלים יכולים להישאר על העץ שנים רבות, אפילו שני עשורים, ורק בתנאים מסוימים הם מתייבשים, נפתחים ומשחררים את הזרעים, ובמיוחד לאחר חשיפה לחום גבוה.

כפי שלבעלי חיים ולצמחים שונים יש התאמות ייחודיות לסביבה שהם חיים בה, עצי הסקוויה מתאימים באופן יוצא דופן – לשרפות. מיני עצים רבים מותאמים לשרפות יער – יש עצים המסוגלים להתחדש במהירות לאחר שריפה, כדוגמת עצי האקליפטוס, ואחרים שנביטתם משתפרת בעקבות חום. הסקוויה, לעומת זאת, בולטת בכך שהיא גם שורדת שרפות ביעילות גבוהה במיוחד וגם תלויה בהן לצורך התחדשות טבעית. 

אנו רגילים לחשוב על שרפה כתהליך הרסני, ובמקרים רבים זה נכון, אך עבור עצי הסקוויה, שרפות טבעיות הנגרמות לרוב בעקבות ברקים הן חלק מהמערכת האקולוגית שמאפשרת להם להתקיים. השרפה מחממת ומייבשת את האצטרובלים וכך מסייעת לשחרור הזרעים, ובמקביל מנקה את הקרקע מצמחייה מתחרה ומשאירה קרקע חשופה שמתאימה לנביטה [2]. למרות זאת, רק חלק זעיר מהזרעים יגדלו להיות עצים – פחות מאחוז אחד. ללא שרפות תקופתיות, האחוז הזה צונח עוד יותר, ולעיתים כמעט ואין התחדשות כלל.

לא אחת נבחין באזורים כהים ובצלקות שרפה בגזעי הסקוויה – עדות לכך שהעץ נשרף חלקית אך שרד ואף המשיך לגדול. כיצד זה ייתכן? לקליפת הסקוויה מבנה ייחודי: היא עבה מאוד, סיבית ומלאת כיסי אוויר. האוויר הוא מבודד תרמי טוב, ולכן החום מתקדם באיטיות דרך הקליפה. גם כאשר השכבה החיצונית מתחממת ואף נחרכת, הטמפרטורה בשכבות הפנימיות נשארת נמוכה יחסית ואינה פוגעת ברקמות החיות. במובן הזה, הקליפה אינה רק ״עמידה לאש״, אלא בנויה כך שהחום לא מצליח לחדור במהירות פנימה.

מלבד זאת, הקליפה מכילה טאנינים – תרכובות פנוליות עשירות במבנים יציבים יחסית מסוג טבעות ארומטיות, התורמות לעמידות בפני בעירה. בעת חימום, טאנינים יוצרים שכבת פחם (char) על פני השטח, שמפחיתה מעבר חום וחוסמת גישה של חמצן, ובכך מאטה את המשך הבעירה [3]. נוסף על כך, עצי הסקוויה מייצרים כמות נמוכה של שרף, חומר דליק הנפוץ בעצים מחטניים אחרים, ולכן יש בהם פחות ״דלק״ שמאפשר לאש להתפשט.

תמונה 2: עץ סקויה ענק ששרד שריפה. צילום: ולרי פז. האישה העומדת מול העץ בהשתאות מהווה קנה מידה להמחשת מידות העץ.

מצד אחד, העץ זקוק לחום השרפות כדי לאפשר את שחרור הזרעים ולהתחדש, ומצד אחר הוא מותאם לשרוד אותן. עם השנים העצים אף משירים את הענפים התחתונים שלהם, כך שאש מהקרקע מתקשה ״לטפס״ מעלה אל חלקי העץ הרגישים יותר. האצטרובלים זקוקים לחום, אך לא למגע ישיר עם הלהבות.

מהסיבות הללו, הבינו שומרי הפארקים כי אין לכבות כל שרפה שפורצת ביערות הסקוויה, ואף החלו לבצע שרפות מבוקרות באופן יזום (Prescribed fire), כדי לדמות את מחזורי האש הטבעיים שהעצים תלויים בהם. 

מקורות

1. ההיסטוריה של פארק עצי הסקוויה
2. בר או מבוקר – שני סוגים של אש   
3. מאמר סקירה על טאנינים כחומר מעכב בעירה