נהוג לחשוב שטורפים קטנים יפגינו יותר פחד ודריכות בנוכחות טורפים גדולים מהם, אבל מחקר על שועלי נגב ושועלים מצויים בדרום ישראל מצא תמונה מפתיעה: בנוכחות פוחלץ של שועל מצוי הראו שועלי נגב תגובת פחד חלשה יחסית, ואילו שועלים מצויים הגיבו בעוצמה רבה יותר לאותו פוחלץ. ייתכן שהפרדת מרחב ומשאבים, שהתפתחה במהלך היסטוריה אבולוציונית ארוכה של דו־קיום, מאפשרת לשני המינים להימנע ממפגשים ישירים.

פרסומת

כשחושבים על יחסי כוחות בין טורפים, ניתן לדמיין מה יקרה במפגש ביניהם: הטורף הקטן יזהה את הטורף הגדול והמסוכן יותר, יתרחק ממנו ויימנע ככל האפשר מעימות. מבחינה אבולוציונית זה הגיוני: מפגש עם מתחרה גדול ותוקפני עלול להסתיים בפציעה, באובדן מקור מזון ואף במוות. לכן, כאשר טורף גדול מופיע באזור, טורפים קטנים יותר עשויים לשנות את התנהגותם – למשל להימנע מאזורים שבהם הוא פעיל או לשנות את שעות הפעילות שלהם.

אבל מה קורה כאשר שני הטורפים אינם נפגשים לראשונה, אלא חולקים אותו בית גידול מדברי כבר מאות אלפי שנים?

השועל המצוי (Vulpes vulpes), שמשקלו הממוצע כ־3 ק"ג, הוא טורף סתגלן שאינו זר למדבר. הוא חי בדרום ישראל כבר אלפי שנים, ועדויות ארכאולוגיות מצביעות על נוכחותו בדרום הנגב ובאזור ים המלח כבר בתקופות קדומות. עם זאת, אוכלוסיותיו בהר הנגב ובערבה עברו טלטלות משמעותיות: לאחר ירידה חדה בעקבות הרעלות בשנות ה־60 וה־70, מסתמן כי בעשורים האחרונים תפוצתו באזור שבה ומתרחבת. נראה כי אחד הגורמים התורמים לכך הוא התרחבות הפעילות האנושית, המספקת לו מקורות מזון חדשים, כגון פסולת ותוצרת חקלאית, שאותם הוא מסוגל לנצל בזכות גמישותו האקולוגית [1].

מול השועל המצוי נמצא שועל הנגב (V. rueppellii), שועל מדברי קטן יחסית – משקלו הממוצע 1.7 ק"ג – המותאם לחיים בתנאים צחיחים [2]. הוא נפוץ באזורים המדבריים של צפון אפריקה, חצי האי ערב וישראל. חסרי חוליות הם מרכיב מרכזי בתזונתו. בישראל, אזורי המחייה של שני המינים חופפים בעיקר באזורים הצחיחים ביותר בנגב. מחקרים קודמים הראו שהם נבדלים בהעדפות בית הגידול שלהם: שועלי נגב מעדיפים אזורים פתוחים וערוצי נחלים ונוטים להימנע מכבישים, ואילו שועלים מצויים נוטים יותר לנצל אזורים הסמוכים ליישובים ולפעילות אנושית [3]. ייתכן שהדו־קיום בין שני המינים לאורך ההיסטוריה האבולוציונית שלהם הוביל להתפתחות של חלוקת מרחב: עוד לפני שנסללו כבישים והוקמו יישובים במדבר, נטה כל מין להשתמש בחלקים אחרים של הנוף, וכך להפחית את מספר המפגשים הישירים עם המין השני.

בהינתן שהשועל המצוי גדול בערך פי שניים משועל הנגב, והוא גם ידוע כמין תוקפני וגמיש יותר מבחינה אקולוגית – כלומר מסוגל להתאים את עצמו לטווח רחב יותר של תנאים סביבתיים ובתי גידול – האם שועל הנגב נמנע ממפגשים עימו?

כדי לבדוק זאת, חוקרים בהובלת אלי גפן מאוניברסיטת תל אביב וראובן הפנר ומיכל אוקו מרשות הטבע והגנים ערכו ניסויי שטח. בכל ניסוי הוצבו שתי תחנות האכלה במרחק של חמישים מטר זו מזו. ליד אחת מהן הוצב פוחלץ של שועל מצוי, בתוספת צואה ושתן שלו כדי להגביר את האותות לנוכחות הטורף. התחנה השנייה שימשה כביקורת, והיה בה רק מזון. מצלמות שביל תיעדו במשך שתי יממות את התנהגות השועלים שהגיעו לתחנות. בסך הכול נאספו 1,291 סרטונים במהלך 34 העמדות ניסוי, שנערכו לאורך חמש שנים ב־15 מיקומים שונים לאורך הנחלים [4].

תוצאות ניתוח ההתנהגויות השונות היו מפתיעות. בניגוד לציפיות החוקרים, שועלי הנגב לא הפגינו תגובת פחד חזקה יותר בנוכחות שועל מצוי. למעשה, בעונה הגשומה דווקא השועלים המצויים היו אלה שהגיבו בעוצמה רבה יותר לסימנים של שועל מצוי אחר: הם היו דרוכים יותר, בחנו בזהירות רבה יותר את אזור ההאכלה והתעכבו בו זמן רב יותר. ייתכן שהסיבה לכך היא שהתחרות התוך־מינית, כלומר בין שועלים מצויים, על טריטוריות ומשאבים חזקה יותר. אצל שועלי הנגב הייתה תגובת הפחד חלשה יותר. בעונה היבשה לא נמצא הבדל מובהק בתגובת הפחד בין תחנות שבהן היו סימנים של שועל מצוי לבין תחנות הביקורת.

בהנחה שמערכת הניסוי אכן מדמה באופן אמין נוכחות של שועל מצוי, מדוע השועל הקטן אינו מפחד מהשועל הגדול ?

אחת האפשרויות היא שהדו־קיום בין שני המינים מתבסס במידה רבה על הפרדת נישות: הפרדה מרחבית או הפרדה המבוססת על מזון. ראשית כול, מחקרים קודמים באזור הראו שהם משתמשים במרחב באופן שונה, והמחקר הנוכחי מציע שהפרדה מרחבית כזו עשויה להפחית את מספר המפגשים הישירים ביניהם. בתנאים כאלה, שועלי נגב עשויים להיחשף לשועלים מצויים לעיתים רחוקות יחסית, ולכן ייתכן שהלחץ להתפתחות תגובת פחד או הימנעות חזקה כלפיהם מוגבל. במובן זה, הפרדה מרחבית עשויה לאפשר דו־קיום מבלי להסתמך על הימנעות התנהגותית בכל מפגש פוטנציאלי. ההיסטוריה האבולוציונית המשותפת של שני המינים עשויה הייתה, בתורה, לאפשר התפתחות של חלוקת נישות המפחיתה את החפיפה ביניהם.

ישנה אפשרות נוספת: שני המינים פשוט מחפשים דברים שונים. שועלי נגב ניזונים במידה רבה מחסרי חוליות ומחומר צמחי, בעוד השועל המצוי מראה העדפה לטריפה של חולייתנים, ובהם מכרסמים. הבדלים כאלה בתזונה עשויים להפחית את התחרות הישירה ביניהם.

אלא שהדו־קיום הזה כנראה לא יימשך לנצח. ככל שיישובים, חקלאות ומקורות מזון הקשורים לפעילות אנושית מתפשטים לתוך המדבר, התנאים עשויים להפוך נוחים יותר לשועל המצוי.  שינוי כזה עלול להוביל לגידול באוכלוסיית השועלים המצויים ולשנות את המאזן בין שני המינים, גם אם השינוי אינו נובע מתחרות ישירה או מדחיקה של שועלי הנגב. למרות שאין נתונים עדכניים המאפשרים להעריך את מגמות האוכלוסייה של שועלי הנגב, אין כיום אינדיקציה ברורה לירידה במספרם. עם זאת, כדי לשמור על אוכלוסיות שועלי נגב ועל בתי הגידול המדבריים שלהן, חשוב להגן על בתי גידול טבעיים ולפעול לצמצום זמינותו של מזון שמקורו בפעילות האדם.

עריכה: סמדר רבן

מקורות והרחבות

1. מאמר על מגוון גנטי של אוכלוסיות שועל מצוי ותן זהוב בבתי גידול שונים בישראל, כולל הנגב
2. מאמר המנתח את דגמי הפיצול וזרימת הגנים בין כמה מיני שועלי מדבר הנפוצים בסהרה ובחצי האי ערב, כולל שועל הנגב, ומראה אסוציאציה בין שונות גנטית בלוקוסים מסוימים לתכונות הקשורות בהתאמה לחיים במדבר, כגון מניעת איבוד נוזלים וויסות טמפרטורת גוף
3. מחקר המדגים כי שועלי הנגב מראים העדפה לאזורי ערוצים רחבים, שבהם ניתן למצוא צמחייה וחרקים שמהם הם ניזונים, ולא לקרבת יישובים, דרכי עפר ושדות חקלאיים
4. מאמר המתאר ניסויים שבהם נבחנו תגובות התנהגותיות של שועלים מצויים ושועלי נגב לנוכחות של שועל מצוי