סוויפט (Swift), טלסקופ החלל של נאס"א למעקב אחר התפרצויות קרינת גמא, מאבד גובה בקצב מהיר בהרבה מהמתוכנן. כדי לקנות זמן כיבתה נאס"א כמעט את כל המכשירים שלו, וכעת, במרוץ נגד השעון, חללית הצלה מנסה לאחוז בלוויין שמעולם לא תוכנן להיתפס. מה בעצם השתבש, ולמה איש לא ראה את זה מגיע?

פרסומת

במשך יותר משני עשורים, טלסקופ החלל סוויפט (Swift) של נאס"א עוקב אחר אחת התופעות האלימות ביותר ביקום: התפרצויות קרינת גמא [1]. אלו הבזקי אנרגיה עוצמתיים המופיעים בפתאומיות בנקודה כלשהי בשמיים ודועכים בתוך דקות עד שעות. ייחודו של סווייפט בכך שהוא אינו מחכה לפקודה מכדור הארץ: הוא מזהה הבזק באופן אוטונומי, ובתוך פחות מדקה הוא מפנה את שלושת הטלסקופים שלו לכיוון מקור ההתפרצות – מהירות תגובה שטלסקופים על פני הקרקע אינם יכולים להתחרות בה.

כשסוויפט שוגר, בשנת 2004, נקבע כי משימתו המדעית הרשמית תימשך שנתיים בלבד. עם זאת, מסלולו תוכנן כך שיאפשר לו לשהות בחלל בבטחה הרבה מעבר לכך – עד שנות השלושים של המאה הנוכחית, לפי ההערכות. ובכל זאת, בשנה האחרונה השתנתה של סוויפט:  מצפייה בשמיים – לניסיון פשוט להישאר בהם. מסלולו הלך ונמך מהר מן הצפוי, ובתחילת 2026 ניצבה נאס"א מול דדליין אמיתי שאילץ אותה לקבל החלטה: האם להשאיר את סוויפט בחיים, או לאבד אותו לצמיתות. בפברואר כובו רוב מכשיריו המדעיים, ובאפריל כבה האחרון שבהם. ב־3  ביולי השנה שוגרה חללית מסחרית בשם LINK, במרוץ נגד השעון: עליה להשיג את סוויפט, לתפוס לוויין שמעולם לא תוכנן להיתפס, ולדחוף אותו בחזרה לגובה בטוח – בטרם יהיה מאוחר מדי [2]. אם המשימה לא תושלם בזמן וסוויפט יהיה נמוך מדי, הוא ייפול ויישרף באטמוספרה. אם LINK תצליח לדחוף אותו למעלה ולהחזירו לגובה בטוח, אפשר יהיה להפעילו מחדש.

אז למה בעצם המסלול משתנה מעצמו? ולמה לוויין שנמצא "בחלל" נופל בכלל?

הבעיה מתחילה בכך של"חלל" אין גבול פיזי חד. יש קו מוסכם – קו קרמן (Kármán line), בגובה של כ־100 ק"מ  – שנחשב בדרך כלל לגובה שבו מתחיל החלל. אבל זוהי מוסכמה, לא גבול ברור אשר מפריד בין האטמוספרה לחלל. גם הרבה מעל לקו זה מצויים חלקיקי גז, אף שהם מעטים מאוד. כל חלקיק גז אשר פוגע בלוויין מאט אותו – מעט מאוד בכל רגע, אך שוב ושוב במשך שנים.

ההאטה מתבטאת באיבוד גובה. מדוע? לוויין נשאר במסלול משום שהוא נע במהירות אופקית גבוהה, בעוד כוח הכבידה מושך אותו ללא הרף לעבר כדור הארץ. אילו כדור הארץ היה שטוח, הלוויין היה פוגע בקרקע; אך מכיוון שפניו מעוגלים, הקרקע "נשמטת" מתחת למסלולו של הלוויין. במהירות המתאימה, עקמומיות מסלול הנפילה של הלוויין תואמת את עקמומיות כדור הארץ, ולכן הוא ממשיך "ליפול" סביבו בלי להגיע לפני השטח [3]. כאשר החיכוך מאט את תנועת הלוויין, עקמומיות הנפילה כבר אינה תואמת את עקמומיות כדור הארץ והלוויין מאבד גובה. בגובה נמוך יותר האטמוספרה צפופה יותר, לכן החיכוך גדל, איבוד המהירות מואץ, ועמו איבוד הגובה. זהו תהליך הדרגתי, אך בלתי נמנע.

מסיבה זו רוב הלוויינים – במיוחד לוויינים הנעים במסלול נמוך, כמו תחנת החלל הבין־לאומית – מצוידים במנועי תחזוקת מסלול (station-keeping). מנועים אלו מופעלים מדי פעם ודוחפים את הלוויין בחזרה למעלה. לסוויפט אין  מנוע כזה, והוא תוכנן ליפול בתום המשימה ולהישרף באטמוספרה.

אבל אם ידענו על החיכוך הזה כל הזמן, למה נאס"א לא חזתה נכון מתי סוויפט יגיע לגובה הקריטי ויתרסק?

התשובה קשורה לשמש. השמש אינה מקור אנרגיה קבוע: יש לה מחזור פעילות של כ־11 שנים, הכולל תקופות שקטות ותקופות סוערות – מינימום ומקסימום סולאריים, בהתאמה. בשיא הפעילות פולטת השמש יותר קרינה אולטרה־סגולה וחלקיקים טעונים. אלה מחממים את השכבות העליונות של האטמוספרה, ומכיוון שגז חם מתפשט, האטמוספרה "מתנפחת" כלפי מעלה, ובכל גובה נתון יש יותר גז מאשר בתקופה שקטה – ולכן גם יותר חיכוך.

התחזיות המקוריות למסלולו של סוויפט התבססו על הנחה של פעילות סולארית ממוצעת, אבל הפעילות בשנים 2024-2025 הייתה חזקה במיוחד. אומנם החישובים הפיזיקליים היו מדויקים, אבל הפעילות המוגברת של השמש  גרמה לאיבוד גובה מהיר מן החזוי, ובמהלך 2025–2026 הוקדם שוב ושוב המועד שבו היה צפוי להגיע לגובה הקריטי של כ־300 קילומטרים.

כאשר אנשי נאס"א הבחינו באיבוד הגובה המהיר, נותרה להם דרך אחת לקנות זמן: להקטין את שטח החתך של סוויפט מול כיוון תנועתו, וכך להפחית חיכוך – בדומה לרוכב אופניים הרוכן קדימה מול הרוח. אבל לזה יש מחיר: כשסוויפט מסובב כך, הוא אינו יכול לכוון את הטלסקופים שלו לשמיים ולחפש הבזקים. הוא גם אינו יכול לכוון את הפאנלים הסולאריים שלו באופן שייתן חשיפה מרבית לשמש. בפברואר 2026 זה קרה: רוב המכשירים כובו, ובאפריל כבה גם האחרון.

וכאן מופיע האתגר הגדול: סוויפט מעולם לא תוכנן להיות מטופל בחלל, ואין עליו נקודות אחיזה לעגינה. אז איך תוכל LINK, החללית שנשלחה להצילו, להיאחז בו? הפתרון של קטליסט (Katalyst), חברת הזנק שבנתה את LINK בלוח זמנים קצר במיוחד, הוא לכוון לטבעות מתכת קטנות שהחזיקו את סווייפט כאשר הובילו אותו על הקרקע לקראת שיגורו. איש לא תכנן להשתמש בהן כנקודות עגינה בחלל, ומהנדסי קטליסט נאלצו לבחון תצלומים ישנים כדי לזהותן.

אם ניסיון ההצלה יצליח,סוויפט יוכל להפעיל מחדש את הטלסקופים שלו ולהמשיך לעבוד. זה יהיה הישג שעשוי לסלול דרך לתעשייה שלמה של תחזוקה וחילוץ של לוויינים.

בסופו של דבר, סיפורו של סוויפט אינו רק סיפור על מזל ביש. סווייפט תוכנן היטב, בהתאם למיטב הידע שהיה זמין באותה עת. הבעיה היא שהמסלול בפועל תלוי בגורם שקשה לחזות במדויק שנים מראש – פעילות השמש. כשמתברר שהשמש פעילה יותר מהצפוי, גם התחזית הקפדנית ביותר עלולה להתבדות.

במצב כזה כבר אי אפשר לתקן את התחזית. אפשר רק לקנות זמן בכל אמצעי אפשרי – ולבסוף לשגר משימת חילוץ נועזת המנסה להצליח במשהו שאיש לא תכנן שיהיה צריך לעשות.

עריכה: סמדר רבן

מקורות והרחבות

1. SWIFT באתר נאס"א
2. המשימה להצלת SWIFT באתר נאס"א
3. מסלולים בחלל (חלק א')