במשך עשרות שנים חשדו מדענים שהידבקות בנגיף אפשטיין־בר (EBV), הגורם למחלת הנשיקה, תורמת מאוד לסיכון ללקות בטרשת נפוצה, מחלה אוטואימונית של מערכת העצבים המרכזית. סדרת מחקרים שפורסמו יחד בכתב העת החשוב Cell חושפת את הקשר בין הנגיף לטרשת נפוצה, ומסבירה לא רק את המנגנון אלא גם למה טרשת נפוצה מתפרצת רק אצל מיעוט מהנדבקים בנגיף.

פרסומת

טרשת נפוצה (multiple sclerosis) היא מחלה אוטואימונית, שבה מערכת החיסון תוקפת את המיאלין, שכבת הבידוד המגינה על סיבי העצב. ללא בידוד תקין הולכת האותות בין תאי העצבים משתבשת, מה שמוביל לפגיעה בתפקוד המוטורי, ביכולות הקוגניטיביות ובראייה [1]. מזה שנים ידוע שכמעט 100% מחולי הטרשת הנפוצה נדבקו בעברם בנגיף אפשטיין־בר [2]. זהו נגיף ממשפחת ההרפס, שנישא במצב רדום על ידי רוב האוכלוסייה, ואצל חלק מהאנשים גורם למחלה שמוכרת בלשון העם כמחלת הנשיקה. 

לפני ארבע שנים התפרסם מחקר שעקב אחרי 10 מיליון חיילים אמריקאים במשך 20 שנים. החוקרים בדקו נוכחות של מאתיים נגיפים שונים בדגימות הדם של החיילים בתקופות שונות, והתברר שאצל 97% מהחיילים שחלו בטרשת נפוצה נצפו נוגדנים לאפשטיין־בר [3,4]. בעוד שהדבקה באפשטיין־בר נפוצה מאוד – כ־90% מהאנשים המבוגרים נדבקים בו – טרשת נפוצה אינה שכיחה כלל ומופיעה רק בכ־0.03% מהאוכלוסייה. מכאן עולה שגם אם יש קשר ישיר בין הנגיף לטרשת נפוצה, ההסבר להתפתחותה לא יהיה שלם מבלי להבין מה מייחד את האנשים שפיתחו אותה. 

שלושה מחקרים חדשים שהתפרסמו בזה אחר זה ניסו להסביר את המנגנון המקשר בין הדבקה בנגיף לטרשת נפוצה ומדוע נגיף נפוץ כל כך גורם למחלה הקשה בקבוצת אנשים קטנה בלבד.

המחקר הראשון התמקד בתאי חיסון מסוג B, שהם תאים המתמחים בייצור נוגדנים ספציפיים נגד גורם זר [5], והם גם אלה שנגיף אפשטיין־בר מדביק. מחקר שפורסם לפני כמה שנים הראה לראשונה קשר ביולוגי בין תאים אלו לטרשת נפוצה. תאי B מודבקים מייצרים חלבון נגיפי שדומה לחלבון במיאלין. הדמיון ביניהם גורם לגוף לייצר בטעות נוגדנים המסמנים את התאים מייצרי המיאלין כמטרה לחיסול [6,7]. במצב תקין, תאים כאלה לא שורדים כי מערכת החיסון מזהה את הטעות ומחסלת את התאים הסוררים לפני שיגרמו נזק. החידוש במחקר הנוכחי הוא הדגמת מנגנון שמונע את החיסול: נגיף אפשטיין־בר גורם לתאי ה־B המודבקים לבטא חלבון שמקנה להם עמידות והופך אותם למעין "סוס טרויאני" במערכת החיסון. כך הם מצליחים להשתכפל ולשרוד לאורך זמן. כשרקמת המוח מודלקת, היא חדירה יותר ותאי B הטרויאניים מסתננים פנימה ותורמים למתקפה חיסונית כוללת על המיאלין במוח [8]. 

המחקר השני בחן את תאי החיסון מסוג T מסייעים (+CD4), המפעילים מנגנוני השמדה ברגע שהם מזהים פולש [9]. הזיהוי נעשה כשתא T נקשר לקולטן של תא המציג בפניו חלבון. כל תא T מגיב לחלבון זר ספציפי אחד. אם תא ה־T מזהה את הסמן הזר הייחודי לו, הוא מצלצל בפעמון האזעקה וקורא למערכת החיסון לתקוף את הגורם הזר. אצל חולי טרשת נפוצה ובמחלות אוטואימוניות אחרות תאי ה־T מזהים בטעות חלבונים של הגוף כחלבונים זרים ותוקפים את תאי הגוף שמבטאים את החלבונים הללו. 

אצל אנשים שנדבקו באפשטיין־בר תאי ה־T מזהים את החלבון הנגיפי ומפעילים את המערכת נגדו, אבל הממצא המעניין הוא שהקולטן שתאי ה־T מזהים דומה מאוד לקולטן שנמצא על התאים במוח שמשתתפים בייצור המיאלין. לכן תאי ה־T מגיבים לשני הקולטנים, הנגיפי והמוחי, בצורה יעילה. במודל בעכברים לטרשת נפוצה החוקרים הראו שהפעולה הכפולה מאיצה את התפתחות המחלה [10].

השאלה המתבקשת היא מדוע רק קבוצה זעירה של אנשים שנדבקו בנגיף (כ־0.3-0.5% מהנדבקים) יפתחו טרשת נפוצה? במחקר השלישי בסדרה החוקרים ערכו מחקר גנומי רחב שבדק את הקשר בין שונות גנטית במערכת ה־HLA של אנשים, שידועה כמעלה את הסיכון לטרשת נפוצה. HLA הם חלבונים מסמנים שמאפשרים למערכת החיסון להבחין בין תאי הגוף לפולשים, מעין תעודת זהות לתא. אצל קבוצה מסוימת של אנשים בעלי גרסה ייחודית של HLA, מערכת החיסון נוטה להיות רגישה יותר, להשתכנע מהמידע השגוי ולזהות את החלבון שדומה לחלבון המיאלין כפולש זר. ללא השילוב של הדבקה בנגיף והרקע הגנטי, הסיכון לפתח טרשת נפוצה נמוך משמעותית [11,12]. 

שלושת המאמרים משרטטים תמונה של מסלול אפשרי למחלה: נגיף אפשטיין־בר חודר לגוף ומדביק תאי B, מה שמשנה את התנהגותם בטווח הארוך. אצל קבוצת אנשים עם גנטיקה מסוימת עולה הסיכון לתגובה לקויה של מערכת החיסון, שגורמת למצב שבו תאי B מודבקים בנגיף ותאי T תוקפים את המיאלין ומשבשים את הייצור שלו במוח. 

המחקרים פורצי הדרך האלו מוכיחים לראשונה קשר ישיר בין אפשטיין־בר לטרשת נפוצה. חוזקם נובע מהישענות על נתונים ממקורות שונים: דגימות שנאספו מחולים, אימות במודל חיות להוכחת קשר סיבתי והבנת המנגנון המולקולרי ושימוש בכלים חישוביים מתקדמים לאיתור קבוצת האנשים שיכולה להיות בסיכון מוגבר. 

הממצאים סוללים את הדרך לכיווני מחקר חדשים שיתמקדו במלחמה בטרשת נפוצה: פיתוח חיסון נגד נגיף אפשטיין־בר, תרופות בררניות נגד תאי B מודבקים בנגיף, טיפול בררני לתאים שסומנו לחסל תאים מייצרי מיאלין, או זיהוי מוקדם של אנשים בסיכון גנטי מוגבר לטרשת נפוצה לצורכי טיפול ומעקב. העבודות חושפות מנגנון ביולוגי אפשרי והן צעד חשוב בהבנה של טרשת נפוצה, אך הדרך להשגת טיפול יעיל ובטוח דורשת עוד מחקר נרחב. יתרה מזאת, המחקרים החדשים מראים שיש יחסי גומלין מורכבים בין הידבקות בנגיף ובין השפעות ארוכות הטווח שלה, שיכולות לגרום למחלות אחרות לגמרי גם זמן רב לאחר ההדבקה.

עריכה: גליה הלוי שדה

מקורות

1. פוסט עבר על טרשת נפוצה
2. על גילוי אפשטיין־בר
3. מחקר עוקבה אפידמיולוגי על הקשר בין נגיף אפשטיין־בר לטרשת נפוצה
4. כתבה על המחקר האפידמיולוגי בהארץ
5. הסבר על תאי B מאתר דוידסון
6. תאי B מודבקים בנגיף אפשטיין־בר מבטאים חלבון דומה לחלבון במיאלין
7. סרטון הסבר על המנגנון הביולוגי שקושר בין אפשטיין־בר לטרשת נפוצה
8. המאמר הראשון – תאי B מודבקים בנגיף אפשטיין־בר
9. הסבר על תאי T מאתר דוידסון
10. המאמר השני – הפעולה הכפולה של תאי T 
11. המאמר השלישי – שונות גנטית 
12. סרטון קצר על הקשר בין נגיף אפשטיין־בר לטרשת (חדש)