בכל אביב וסתיו, מיליארדי ציפורי שיר נודדות עפות בלילה בגבהים עצומים. נהוג לחשוב שהמרחב הזה בטוח מטורפים, במיוחד בחשכה, אבל מתברר שלא כך: מדענים זיהו טורף שמאתר את הציפורים באפלה, רודף אחריהן במשך דקות, תופס אותן וטורף אותן – והכול מתרחש באוויר.

פרסומת

במשך שנים מצאו מדענים רק רמזים לכך שעטלפים טורפים ציפורי שיר – למשל נוצות בצואת עטלפים וכנפי ציפורים שנמצאו מתחת לשטחי ציד. אך התמונה המלאה הייתה חסרה –  איפה זה מתרחש? איך העטלפים מגיעים לטרף זריז בגובה רב? ואיך מתמודדים עם טרף שמשקלו עשוי להגיע כמעט למחצית ממשקל העטלף – וכל זאת מבלי לנחות?

כדי לענות על כך, חוקרים עקבו אחר עטלפים מהמין רמשן בכיר (Nyctalus lasiopterus) בדרום ספרד, באחד מנתיבי הנדידה העמוסים בעולם – הנתיב מאירופה לאפריקה מעל מצר גיברלטר, שהוא צוואר בקבוק בנתיב הנדידה, בדומה לישראל. החוקרים חיברו תגי מעקב זעירים ל־14 פרטים ותיעדו גובה מעוף, תנודות גוף (קצב ועוצמת נפנוף), וכן את הקריאות העל־קוליות שהעטלפים משמיעים לצורך איכון הד (אקולוקציה)  – כלומר “ראייה” באמצעות קול. בנוסף, דגימות צואה נבדקו באמצעות ריצוף DNA, כנפי עופות שנמצאו בשטח צולמו ברנטגן לזיהוי סימני טריפה, ועל חלקן אף זוהה ה־DNA של העטלף הטורף.

צוות המחקר הבין־לאומי, בהובלת ד"ר לורה סטידסהולט וד״ר אלנה טנה לופס, פרסם את ממצאיו בכתב העת היוקרתי [1] Science.

החוקרים גילו כי העטלפים לא "סתם" אוכלים ציפורי שיר: הם מאתרים אותן בגובה רב, רודפים אחריהן בספרינטים ארוכים במיוחד, תופסים אותן, מסירים בנשיכות את הכנפיים כדי להפחית גרר, ואז אוכלים את הטרף באוויר. זאת בניגוד לדורסי לילה או טורפים אחרים, שנוחתים לאחר תפיסת הטרף כדי לאכול.

שני אירועי ציד שתועדו במלואם כללו נסיקה לגובה של מאות מטרים (במקרה אחד עדכ־1.2 ק״מ!) ולמעלה מארבעים "קריאות סגירה" (כמו מטוס קרב שננעל על מטרה). בנוסף תועדו 21 קריאות מצוקה של הטרף ולאחריהן 23 דקות רצופות של לעיסה בזמן מעוף. לפי זיהוי הקריאות, הקורבן היה אדום־חזה (Erithacus rubecula). לשם השוואה, עטלף מהמין רמשן גדול שוקל בדרך כלל כ־60–70 גרם (אורך מוטת כנפיו 40–46 ס״מ), בעוד שאדום־חזה שוקל כ־16–22 גרם, כלומר משקל הטרף עשוי להגיע לשליש ממשקל הטורף ואף יותר, יחס חריג מאוד אצל עטלף חרקים.

עד כמה ציד ציפורים חורג משגרות הציד של העטלפים? מתוך 611 ניסיונות הציד שתועדו, 609 היו “חרקיים” טיפוסיים – מרדפים קצרים בגובה נמוך (חציון גובה של כ-53 מטרים), קריאות סגירה מעטות ולאחריהן לעיסה קצרה – בדיוק כמצופה מאכילה של טרף זעיר. לעומת זאת, שני אירועי טריפת הציפור בלטו באופן דרמטי בעצימותם ובמשכם: קצב נפנוף מהיר וחזק מן הרגיל, ותמרון צמוד אחר מטרה יחידה במשך עשרות שניות ועד כמעט שלוש דקות.

העטלף משלים את הלכידה סמוך לקרקע, כנראה בעזרת הרגליים והקרום הזנבי, באמצעות נשיכה קטלנית ולאחריה הסרה מוקדמת של הכנפיים והשבתת הטרף. כך מתאפשרת אכילה באוויר. דפוסי נשיכה אחידים בצילומי הרנטגן וזיהוי ה־DNA של הטורף על כנפיים שנמצאו בשטח מאששים את התמונה הזו.

דגימות צואה מעידות כי התופעה נפוצה יותר מכפי שמצטייר במאמר: בחלק מלילות האביב, עד כשליש מעטלפי הרמשן הבכיר אוכלים עופות – גם אם תיעוד מלא באמצעות תגים נדיר מטבעו.

וכאן עולה שאלה מעניינת: איך ציפור שמצליחה לחמוק מעופות דורסים ביום, נופלת טרף לעטלף בלילה? ראשית, ציפורי שיר מסתמכות בעיקר על ראייה, ובלילה היתרון הזה מוגבל. שנית, לרמשן הבכיר יש יתרון בכך שהוא שהוא פועל כמעט ב“ערוץ פרטי”, משום שציפורי שיר קולטות תדרי גלי קול שמעל ~10KHz באופן גרוע. לכן, קולות איכון ההד העל־קוליים (מעל 20KHz) שמשמיע העטלף כמעט שאינם נשמעים להן. העטלף אינו “מחליף מצב פעולה" בבואו לצוד עופות: המאפיינים של הקריאות העל־קוליות דומים לאלו של ציד חרקים. אבל הוא מאריך את המרדף ומעצים אותו כדי לעמוד בקצב של ציפור שיר – בעל חיים זריז ובעל סיבולת גבוהה, המגיב לעיתים בשינויי גובה חדים.

בלילות של עונות המעבר זורם מעלינו נהר אדיר של ביומסה – ציפורי שיר נודדות – שרוב הטורפים אינם מסוגלים לנצל. השילוב של איכון הד בטווחים ארוכים יחסית, מאוצים ממושכים באוויר וטכניקת עיבוד טרף חסכונית מאפשר לרמשן הבכיר לגשת למשאב כמעט ללא תחרות. שאלות מסקרנות שנותרו פתוחות הן האם עטלפי חרקים במוקדי נדידה מרכזיים אחרים פיתחו – או יפתחו – שיטות דומות, ומה עשויה להיות המשמעות ארוכת הטווח, אם יש כזאת, במרוץ החימוש האבולוציוני.

עריכה: סמדר רבן

מקורות והרחבות

1. המאמר המקורי במגזין Science
2. ניווט ארוך טווח בעזרת אקולוקציה
3. קולם בשביל אחד
4. עטלפים שיכורים